מתחילה המוסיקה. אני ישר עפה אל הסוף – אני בסצינת המוות של עצמי בסיבוב הזה. נפרדים ממני יילדי ובן זוגי. בהתחלה זה כואב נורא, ההתקשרות, האהבה, הפרידה ואחר כך הכל מתרחק והרגש מתרחק ואני משתחררת ופורצת מלאה עוצמה ואנרגיה למימד אחר. מציפים אותי תחושת חופש מסחרר ותחושת עוצמה מסחררת. אני עצומה, אני מפוצצת באנרגיה, אני בטבע האמיתי שלי, אני אלה! אני במימד שבין לבין ואני לגמרי לבד.
ואז מתחלפת המוסיקה לסוג של רקווים – אני שוב מתה, אני גופה בארון בכנסיה, בטקס הלוויה של עצמי – אני במודעות אבל כבר בנפרדות מהגוף – פיזית ונפשית. אין בסצינה הזאת דמויות מוכרות שאני נפרדת מהן, ואז באות עוד פעמיים כאלה. מוות ועוד מוות. אני לא זוכרת כמה חוויות מוות ופרידה היו. וכן, הייתה גם חווית לידה אחת.
בחלק הבא היו המון תמונות – הודו – ברור שהייתי הודית, כמה פעמים. הודו זה הבית. אני מרגישה את עצמי שרועה על מיטה, עם סארי, ידי מונחות פרושות מעבר לראשי בתנוחה אדנותית, נינוחה מאד, אני בבית. זה פשוט וברור ובגלל זה אין התרגשות נורא גדולה מהמוסיקה.
עוד תמונה – תמונה של מלחמה. אנשים, גברים, דוהרים, עם רובים, עם חרבות, עם סוסים, מהומה נוראית, יריות, ריצות, ואני מכווצת בפינה, מסתתרת, ילדה קטנה, די אדישה, פשוט יודעת שצריכה להתחבא עד שהם יגמרו עם השיגעון שלהם, עם הטמטום שלהם.
עוד תמונה – אני בשואה, יודעת שלא מגיעה למחנות הריכוז כי מתה קודם.
אני נולדת באפריקה – אני לאט יוצאת מהרחם ובחוץ מחכים אנשים עם תופים ושירה, דופקים ושרים ומחכים לצאתי. אני די אדישה גם כאן בתחושה של אוקיי, שוב ושוב ושוב….
יש רגע שאני יוצאת מהאדישות. השפתיים שלי אומרות אמא ואז שוב אמא, ושוב ושוב ואז אומרות "אמא, איפה את??" ואני יודעת שאני מתכוונת לאמא האמיתית שלי, האמא הגדולה ולא שלל האימהות הארציות שהיו לי. לרגע מבליח ראש יפהפה מחייך של אישה שחורה, יפה בטירוף, ונעלם.
אני בוכה, אמא, למה את מסתתרת, איפה את, אני לא רוצה להישאר לבד. אני רוצה שהיא לא תיעלם. תוקפים אותי עצב וגעגועים לאמא הגדולה, וגם לאבא, אלוהים, שמסתתר ממני. אני שואלת אותו למה הוא מסתתר ממני? ואני יודעת ברגע הזה שאני באה והולכת בין חיים לחיים, ובתווך בין חיים לחיים, אני לבד לגמרי, כי אמא מסתתרת, ואבא אלוהים מסתתר ממני ואני בוכה ואומרת שאני לא רוצה להישאר לבד. כמו מלאך שגורש מגן עדן.
אני יודעת שבכל פעם שאני חוזרת לעוד חיים אני מנסה להיטמע באנשים שאיתם אני חיה, כדי להפיג את הבדידות. אחרי שבוכה, זה נרגע קצת, אני מנסה לזמן את מי שמדריך אותי וזה קלוש. זה בא והולך. זאת דמות נשית ששותקת. היא אומרת לי "חכי ותראי"
יש תמונה שבה אני בתוך הבטן . אני חווה חדירה של גבר אל האישה שאני בתוכה. זה כמו דפיקות של פטיש, בום, בום, בום, וזה עוד ועוד ועוד ואני מחכה שזה ייגמר. זה לא נעים לי. לכל אורך הדרך, יודעת שיש דברים נורא עצובים, אבל הם לא כל כך מעציבים אותי, אני אדישה. יש דברים שמחים אבל הם לא במיוחד משמחים אותי. יש דברים מפחידים – אבל אני לא ממש פוחדת. אני כביכול מעבר לכל זה, מעבר לתהפוכות החיים ועוד חיים ועוד חיים.
אני יודעת שאני לא תינוקת יותר. כמה אלפי שנים אני רק זקנה, עתיקה, עתיקה ובכל פעם שאני נולדת אני נולדת כבר זקנה. אני מנסה לזמן את סבתא שלי אבל מקבלת ידיעה או מסר שכבר עשיתי עבודה וניקיתי את הנתיב הזה, אני שחררתי אותה, ואת סבתא רבתא ואת עצמי. ברגע מסוים אני נורא צריכה פיפי וגם מאבדת עניין ונמאס לי. אני רוצה להיות בחוץ באוויר הרענן. אני מחליטה שזהו. אני פותחת עיניים ישר לתוך העיניים של ארנון. הוא לא מוותר ושואל למה אני רוצה לצאת. אני אומרת לו שאני נורא צריכה פיפי והוא לא מאמין לי ואומר – עשית לפני חצי שעה.
אני אומרת לו שגם אין לי אוויר וחנוק לי ואני רוצה להיות לבד. בסוף אני משכנעת אותו שאלך לבד לעשות פיפי, בלי התומך ששמר עלי ואחזור ואמשיך. אני רצה החוצה בדילוגים של חופש, עושה פיפי וחוזרת ישר למזרון. ארנון בא אלי ושואל אם אני רוצה לעבוד. אני אומרת שכן. הוא נשכב לידי ומקשיב ואז נופלות החומות. דקה לפני זה לא הייתי מדמיינת את מה שקרה וגם לא דמיינתי שזה מה שיצא לי מהפה.
התחלתי לבכות בכי תמרורים ואמרתי בערך ככה: נמאס לי מזה שאני חוזרת וחוזרת וחוזרת ושאין לזה שום תכלית. שאמא מסתתרת וגם אבא מסתתר ובעצם בין לבין אני לבד לגמרי. ובעולם יש רק סבל, רק המון סבל. המון אנשים מבלים כל החיים שלהם רק בלהביא כל יום מים מהבאר. כמו חיפושיות זבל שמטפסות קצת קצת כל החיים ואז נופלות בחזרה לנקודת המוצא. כל כך עצוב וכל כך עגום וכל כך שובר את הלב וכל כך חסר תכלית.
ארנון שואל אותי אם אני מרגישה את הסבל של העולם, ואמרתי לו שכן. מאד. בכיתי נורא. אמרתי שאני כל פעם חוזרת כדי לאסוף מאנשים את הסבל שלהם ואני באמת עושה את זה אבל אין לזה טעם כי יש עוד ועוד וכל כך הרבה וכל הזמן נולדים עוד ועוד כל כך הרבה אנשים והעולם מפוצץ בילדים שאחר כך יהיו אנשים מלאים בסבל. שזה נורא. אמרתי לו שבגלל זה אני אף פעם לא אסע לאפריקה, כי אם אסע לשם, אתקע שם כל החיים בלנגב את התחת לאיזה חולה איידס ואף פעם לא אחזור לחיים שלי. בכיתי המון וארנון שתק. אחר כך הוא אמר – מה אפשר להגיד מול הסבל של העולם? הערכתי אותו על זה.
אחר כך נמאס לי לבכות. רציתי כבר שזה ייגמר. ארנון ביקש מהתומך שיביא לי כוס תה ואני הלכתי לצייר מנדלה, נורא ילדותית ונורא צבעונית. במעגל של השיתוף, לא סיפרתי את הפרטים רק את זה שאחרי שחזרתי מהפיפי נפלו לי חומות ההגנה.
