לא ידעתי בדיוק מה מחכה לי, אבל היה לי אומץ ועניין וסקרנות. חשבתי: מה שלא עשו 8 שנים של טיפול פסיכולוגי אולי יעשה סשן נשימה. האמת מאוד פחדתי. בישראל התנסיתי בסדנת נשימות שבדיעבד אני יכולה לקרוא להן לייט.
נסענו לארה"ב, ניו מקסיקו. הסדנה מתחילה לגמרי בזמן ואני עומדת לצלול לתוך חוויה של שבועיים. לקחתי שתי סדנאות ברצף. סביבי אנשים מעניינים, נפגשים, עורכים הכרות, חלקם מכירים מסדנאות קודמות. סביבה תומכת, מפרגנת, מכילה, מורים, תומכים, משתתפים גוף אחד העומד לחוות מודעות אחת. כמובן שזאת לא ידעתי ובטח לא יכולתי לדמיין את המפגש שלי עם ה-inner healer שלי, שמאז מלווה אותי ואני מצליחה להיות בקונטקט איתו עדיין במצבים מסוימים.
אחד הפחדים המרכזיים שלי הוא איבוד שליטה. אני זקוקה בגלל שריטות עבריות, שאותן גיליתי תוך כדי תהליכי הסדנאות, לדעת מה הולך לקרות. הכנסתי את עצמי למצב שלא בלבד שלא ידעתי מה הולך לקרות אלא שמה שידעתי הוא שאני אכנס למצב של חוסר שליטה – המחשבה על הפחד מפחידה יותר מהפחד עצמו. לכן בסשן הראשון רציתי מיד להתנסות. ארנון היה בן הזוג שלי בסדנאות, אך טאב, דיאנה, מתיו ותומכים אחרים גם הם ידעו על הקושי שלי.
לפני הסדנה הסבירו המורים מה אסור לעשות. מעניין דווקא דיברו על איסור מוחלט לגעת באזור הגרון והצוואר של הנושמים בזמן הסשן. לי יש מידי פעם בתחושה מעין גוש ענק שחונק אותי. בסשן הזה חוויתי את חזרתי לרחם אימי והיא עישנה וראיתי/חוויתי את עצמי מנסה להתרחק מהחנק הזה, זה היה כמו לברוח מהמוות ואין מקום להסתתר, גם עכשיו כשאני מעלה את זיכרון הזה באות לי דמעות בעיניים, תחושה כל כך קשה של חוסר אונים, שלא רואים אותי. הרבה עברתי מאז הגילוי המדהים הזה.
בסשן אחר ראיתי את סיזיפוס איך הוא שוב ושוב חוזר על אותה פעולה, תקוע וכלוא בתוך עצמו בלי יכולת לפרוץ דרך. חוויתי את הסבל שלו, כסבל שלי וסבל של האנושות כולה שכלואה בתוך הפחדים, הנורמות. ראיה זו אפשרה לי להביט אחרת על העולם, על החיים שלי ושל בני האדם בכלל.
זה היה לפני שנתיים, ואני מאוד מאוד רוצה להמשיך במסעות ההולוטרופיים, יש בהן איכות שלא מצאתי בשום טיפול אחר, למרות שאת רוב העבודה צריך להמשיך לעשות אחרי הסדנה, הרי שדרכה נחשפים כל כך הרבה נדבכים של התודעה.
נדמה לי שבסשן האחרון נתתי ל-inner healer שלי את המפתח לבית בו סגרתי אחד הפחדים הגדולים שלי, מאז הפחד הזה שם, כבר אין לי צורך בו.
