בקיץ 2002 עבדתי באשרם הגדול ביותר בעולם. Omega institute שבצפון מדינת ניו יורק בארה"ב. לפני 80 שנה הייתה אומגה מחנה קיץ בניהולו של הסופר שלום עליכם אליו הגיעו יהודי ניו יורק לנוח מהחום והלחות של עירם הסואנת. אומגה, הנמצאת במרחק שעתיים נסיעה ברכבת מניו יורק החליפה מאז בעלים וייעודיים בשנות השבעים של המאה הקודמת קבלה על עצמה חבורת היפים ניו יורקיים את המשימה להקים מרכז רוחני.
העבודה באומגה התאימה עבורי באותו זמן, עבדתי כאופה לחם עבור 600 או 700 החניכים שבאו להתנסות בסדנאות הרבות שהועברו ע"י טובי המורים הרוחניים בעולם. היו באומגה עוד 200 עובדים, חלקם הגדול מתנדבים כמוני שחיפשו מקום שקט לשהות בו. הגעתי לארה"ב בניסיון למצוא טעם לחיי.
מוקדם יותר בחיי נפרדתי מאשתי, הפרידה הייתה יוזמה שלי, ביחסיי הזוגיים הרגשתי חנוק ולמרות שחיינו אז בקהילה רוחנית ששמה לעצמה מטרה ל… הרגשתי מצוקה. חשבתי כי אם ניפרד ארגיש חופש גדול יותר, שום דבר לא הכין אותי לזעזוע שחוויתי כתוצאה מהפרידה. זה הרגיש כמו הקרקע נשמטה מתחת לרגליי, כל הביטחון העצמי שהיה לי נעלם, לא הכרתי את עצמי, במשך שעות ארוכות מצאתי עצמי בוהה בחלל וכמהה למשהו שלא יכולתי להגדירו. הקושי הגדול ביותר היה שלא הבנתי כיצד אני שקבלתי את מה שרציתי, אני שיזמתי את הפרידה מרגיש כל כך חסר אונים ואומלל.
התגוררנו אז במקום מרוחק ומבודד בלב המדבר והיה קושי לקבל עזרה מקצועית, כיום אני מבין שזה היה למזלי הטוב, מכיוון שלא מצאתי תשובה לשאלת הדיכאון והאומללות שלי נשארה השאלה פתוחה וליוותה אותי במשך השנים שיבואו. שמתי לעצמי מטרה למצוא את הסיבה להרגשת חוסר האונים שזרקה אותי בעוצמה כה רבה לתהומות. התנסיתי בכל מיני סדנאות, הלכתי לפסיכולוגים ומטפלים קראתי המון חומר "רוחני" עשיתי וויפאסנה במדבר ועדין לא השתחררתי מאותו צל שליווה אותי מאז פרידתי.
לצוות שעבד באומגה ניתנה הזכות להשתתף בסדנה אחת ללא תשלום, אני בחרתי את הסדנה של ג'ק קורנפילד, זו הייתה סדנת מדיטיצה של 10 ימים. קראתי את הספרים של ג'ק ואהבתי את מה שקראתי.
בפלייר היה כתוב כי כל ביום יוקדש הבוקר למדיטציות בודהיסטיות ואחר הצהרים למשהו שנקרא "נשימה הולוטרופית" בהנחיית, אחד סטן גרוף, חשבתי שמדובר בעוד מדיטציה רגועה ושקטה, לכן מאד הופתעתי כאשר 250 האנשים שהשתתפו בסדנה התחלקו לזוגות נשכבו על הרצפה והמוזיקה החלה… האנרגיה העוצמתית של רגשות שהתעופפה באוויר הכתה בי, אנשים צחקו, צעקו, גנחו מכאב, שרו, נאנקו וחוו כל חוויה גופנית ופסיכולוגית הניתנת לביטוי ע"י בן אנוש.
זה היה כל כך מוזר… כל כך שונה מהמדיטציה של הבוקר, ג'ק עצמו שכב על הרצפה לא רחוק ממני, בזווית העין התבוננתי בו מנסה להקיש מהתנהגותו כי הכל תקין ולא מדובר בהתחרפנות כללית של הנוכחים.
הוא שכב לבדו בשקט ואני נרגעתי, האזנתי למוזיקה ולא עבר הרבה זמן ומצאתי עצמי עומד על 6 ומותח את צווארי קדימה, התומך שישב לידי הזעיק את סטיב, אחד המנחים שהיו באולם, סטיב נעמד מולי ואני דחפתי את ראשי לתוך בטנו, פתאום הבנתי שאני מנסה לצאת מהרחם, נאבק מול משהו אטום, קשה וחזק ממני, לאחר כ15 דקות של מאבק נוצר פתח ואני הגחתי "החוצה" בחלל שיצרו סטיב והתומך שהיה עימי.
ש"נולדתי" "ראיתי" את האחות המגישה אותי בגאווה לאימי, אך את זו האחרונה ראיתי מסבה את מבטה ממני באכזבה ומפנה את ראשה לעבר הקיר. אחר כך ששאלתי את אימי אמרה: שבזמנו לא יכלה לדעת את מינו של התינוק וכי היא רצתה מאד תינוקת ולא תינוק.
נחזור לאומגה; בתוך הסשן ראיתי אותי כתינוק בן כמה שעות מקבל את ההחלטה: "אם לא רוצים אותי: אני אסתדר בעצמי", ואכן מאז ועד היום אני עושה הכל בעצמי ומתקשה לקבל עזרה מאחרים, ושוב ושוב אני חווה את חווית הנטישה הפרידה והבגידה, שלושה ימים לאחר מכן הגעתי לבית הילדים של הקיבוץ ונמסרתי לידיה של מטפלת נוקשה שאסרה על אימי לגעת בי מעבר למינימום הנדרש בעת ההנקה. וגם כאשר בכיתי נאסר על אימי להרגיע אותי או בכלל להתקרב אלי. יכולתי לראות עצמי כתינוק שרק נולד כיצד אני סוגר עצמי במעטפת של חומת מגן על מנת שלא להרגיש את הכאב הבלתי נסבל של הבגידה מצד האנשים שהביאו אותי לעולם ושעליהם סמכתי שיעזרו לי.
גרוף, מתאר את ההתפתחות הפסיכולוגית של האדם כשרשרת אירועים דרכה משחזר האדם שוב ושוב את החוויה הראשונית העיקרית של חייו על מנת להשתחרר ממנה.
מראה חווית הלידה והרגשת הנטישה שבאה מיד אחריה סיפקו לי את ההסבר לרגש חוסר האונים שהרגשתי עם הפרידה מאשתי. הבנתי גם את חוסר היכולת להביע בקול או במחשבה את החוויה, לתינוק שחווה זאת, פשוט לא היו את הכלים המתאימים לעשות זאת.
הבנתי כי כל חיי יצרתי סיטואציות דרכן אחווה מחדש הרגשת נטישה או בגידה על מנת שאוכל לתקן את הנזק שנגרם בילדותי המאוד מוקדמת ואאפשר להבנה כי חומת ההגנה שבניתי הייתה נחוצה באותו זמן על מנת שלא להרגיש כי איני נחוץ, או כי יש בי דבר מה פגום ולכן האנשים הקרובים אלי מתייחסים אלי בנוקשות ועזבו אותי, אך כיום כבר איני תלוי בהוריי וביכולתי להשתחרר מאותו דפוס מעיק.
שהמוזיקה הסתיימה שכבתי על המזרון מטמיע בתוכי את כל המראות והתובנות. מעכל את הדרך החדשה שגיליתי. שלוש שעות של מוזיקה, עבודת גוף ותמיכה סיימו מסע של חמש שנים שהתחיל בזעזוע שהתרחש עם פרידתי מאשתי דרך טיפולים פסיכולוגיים, סדנאות ואין ספור דיבורים וניתוחים שיתנו תשובה למצבי הדיכאוני באותו זמן. דרך חווית הנשימה ההולוטרופית של גרוף הבנתי כי כל חיי פחדתי מהמקום של נטישה ועזיבה וכל חיי יצרתי שוב ושוב סיטואציות בהן חוויתי בגידה ונטישה, ולכן, גם כאשר אני הוא זה שעזב עדין הזעזוע הרגשי פעל את פעולתו וחווה נטישה בדיוק כמו שחוויתי בילדותי.
בררתי אצל סטן מתי ואיפה תתקיים הסדנה הבאה. ידעתי כי מצאתי כלי שיכול לעזור לי ולאחרים לעקוף ולקצר את תהליכי ההחלמה מטראומות ולהאיר את הסיבות לאימוץ הדפוס הפסיכולוגי. בעיר טאוס בניו מקסיקו, התקיימה הסדנה הבאה, תוך יומיים הייתי בדרך. לקח לי שבועיים לחצות את היבשת, 5,000 ק"מ מניו יורק לניו מקסיקו.
ומאז אני בעניין.
חוויתי את הנטישה של איימי ברצונה בת ואחר כך את מסירתי לידי מטפלת התינוקות בקיבוץ.
