בקיץ 2002 עבדתי באשרם הגדול ביותר בעולם. Omega institute שבצפון מדינת ניו יורק בארה"ב. לפני 80 שנה הייתה אומגה מחנה קיץ בניהולו של הסופר שלום
מתחילה המוסיקה. אני ישר עפה אל הסוף – אני בסצינת המוות של עצמי בסיבוב הזה. נפרדים ממני יילדי ובן זוגי. בהתחלה זה כואב נורא, ההתקשרות, האהבה,
שהתחלתי לנשום, היו באולם כ-200 איש וזה הלחיץ אותי, היה לי קשה להתרכז והמוזיקה נשמעה מרוחקת ולא מחוברת אלי, לפני הסדנה שמתי לי כוונה ל"עבוד" על
באתי מוכנה לסדנא הזאת. אספתי אינפורמציה, קראתי את החומר התיאורטי המתאים, הכנתי רשימת ציפיות וויתרתי על הרשימה, ציפיתי שיקרה לי משהו חדש, שיהיה אחרת. חששתי
לא ידעתי בדיוק מה מחכה לי, אבל היה לי אומץ ועניין וסקרנות. חשבתי: מה שלא עשו 8 שנים של טיפול פסיכולוגי אולי יעשה סשן נשימה. האמת
